פסק-דין בתיק ב"ל 11940-09

1.         זהו ערעור על החלטת הוועדה לעררים לענין אובדן כושר עבודה מיום 24.3.09 שקבעה כי המערערת לא איבדה 50% מכושרה לעבודה (להלן הוועדה ולהלן ההחלטה בהתאמה). למערערת נכות רפואית משוקללת בשיעור 64%.

2.         ב"כ המערערת העלה טענות שונות כנגד   שיעור דרגת אי הכושר שנקבעה למערערת ובין היתר טען כי התעלמו מתלונותיה כי ההחלטה אינה מנומקת דיה וכי לא התייחסו כדבעי לתבחינים השונים אליהם יש להתייחס עת קובעים דרגת אי כושר השונה מהנכות הרפואית.

3.         ב"כ המשיב העלה טענת התיישנות הואיל ומכתב הדחייה נושא תאריך 24.3.09 ואילו הערעור הוגש רק ב 20.12.09. נציין כי דבר הדואר שנשלח למערערת עם החלטת הוועדה מיום 24.3.09 חזר כעולה מתגובת המשיב מיום 21.4.10. יחד עם זאת לטענת המשיב הואיל והפרוטוקול נשלח ביום 6.8.09  פעם נוספת לסיוע המשפטי,לבקשת המערערת והערעור לבית הדין הוגש רק ביום 20.12.09 הרי שיש התיישנות גם אם תמנה התקופה מיום שנשלחה ההחלטה, לסיוע המשפטי. 

            לטענת המערערת אין די במשלוח ההחלטה  לסיוע המשפטי ובכל אופן אין מקום להעלות על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה טענת התיישנות.

4.         בהתאם להחלטת כב' הרשמת רחל בר"ג הירשברג כתוארה אז, מיום 27.7.10 יועבר התיק לשופט לצורך מתן החלטה בטענת ההתיישנות. הצדדים נדרשו  להודיע עד יום 1.9.10 האם הם מבקשים להשלים טיעונים בכתב או בעל פה  ואם הם נכונים לכך שהחלטה תנתן על יסוד החומר הקיים בתיק (הכל כמפורט בהחלטה מיום 27/7/10 הנ"ל).

              ב"כ המשיב הודיע ביום 29.8.10 כי הוא מסכים שהחלטה תנתן על יסוד טיעוני הצדדים שהוגשו בכתב . ב"כ המערערת לא הגיב להחלטה הנ"ל. ביום 24.10.10 נדרשה המערערת להודיע תוך 7 ימים האם היא מסכימה לאמור בהחלטה הנ"ל אך היא לא עשתה כן. בנסיבות אלה תנתן ההחלטה על יסוד טיעוני הצדדים בכתב כפי הם מצויים בתיק בית הדין.

הכרעה

5.         תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), תשל"ז- 1977 קובעים ביחס לערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים או ועדה לעררים, בזו הלשון:

            "ערעור על החלטה יוגש לבית הדין האזורי לעבודה תוך שלושים יום מהיום שבו נמסרה ההחלטה למערער"

נעיר כי תקנות אלה תוקנו בתחילת שנת 2010 ונקבע כי חלף 30 יום יש להגיש

הערעור תוך 60 יום.תיקון זה אינו חל במקרה דנן.בכל אופן אף אם היה חל  לא

הייתה התוצאה משתנה.

6.       הפסיקה קבעה כי אין לבית הדין סמכות להאריך את המועדים שנקבעו בתקנות ביחס להגשת תובענות וערעורים. זאת מאחר שאין מדובר בפעולה משפטית במהלך המשפט עצמו, שביחס אליה רשאי בית הדין להאריך את המועדים כאמור בתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991, אלא מדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא את הענין לבית הדין (ר' מ' גולדברג עוקרדון  הבטחון הסוציאלי מהדורה 29 עמ' 1.710; דב"ע לו 11-0 חיים בר אילן נ' המוסד פד"ע ז' 340; דב"ע מח 104-0 סבג ניסים - המל"ל פד"ע כ 127; דב"ע מט 170-0 אוריאל פרת - המל"ל פד"ע כא 132; עב"ל 307/96 אל על בע"מ ושלמה סולטן נ' המוסד (לא פורסם); עב"ל 1281/00 אחמד אבו גאמע נ' המוסד פד"ע לח 853).

7.       לפיכך נקבע בפסיקה כי:

          "בחלוף תקופת ההתיישנות שנקבעה בחיקוק להגשת תובענה - קצרה ידו של בית הדין מלהושיע"

          (דב"ע נו 172-04 כוכבה לנקרי - המוסד לביטוח לאומי מיום 8.11.94; עב"ל 31/98 אליהו סולן - המוסד  לביטוח לאומי, פד"ע לד 481).

8.         הרציונל לכך שיש להגיש התביעות על אתר הוסבר בפסיקה בכך שעסקינן בזכות מתחום הבטחון הסוציאלי  שראוי שתמומש מהר ככל האפשר. כשם שמצופה מהמל"ל לפעול במהירות כך מצופה מהמבוטח לעשות כן, כולל פניה לערכאות (דב"ע לח 95-0 המל"ל - יצחק בר (פד"ע י 24).

9.         בענייננו, הערעור הוגש כאמור ביום 20.12.09, כחלוף כמעט 4 חודשים מאז נשלחה ההחלטה לסיוע המשפטי. לדידי מעת שהיתה פניה לסיוע המשפטי על ידי המערערת כדי שיטפל בענין המשפטי שלה ומעת שהסיוע המשפטי פנה וקיבל את ההחלטה כאמור מתחיל מרוץ ההתיישנות. בין המועד שנשלחה ההחלטה לסיוע המשפטי 6.8.09 לבין מועד הגשת הערעור לבית הדין חלפו למעלה מ 4 חודשים. דהיינו חלפה תקופת ההתיישנות.  אין בטענת המשיב כדי להאריך את תקופת ההתיישנות.

סוף דבר